אכטא

היה הייתה זנבנית. החוקרים קראו לה אכטא, אבל היא לא הייתה זקוקה לשם כדי לדעת מי היא.

אכטא בקעה בקן עם ארבעה גוזלים, בקבוצה גדולה ששלטה על ערוץ נחל עתיר שיטים.

כאשר אכטא הייתה בת שנתיים, ניסה זכר פליט להצטרף לקבוצה, אבל אחיה גירשו אותו. כאשר הוא ברח דרומה, במעלה הנחל, אכטא הצטרפה אליו. במשך שבועות אחדים ניסו להתבסס בכברת ערוץ דל שיטים, שלא נתפס על ידי קבוצה אחרת, אולם לא מצאו די מזון, והיו רעבים תמיד.

יום אחד, כאשר חיפשה מזון בערוץ החולי, ראתה לפתע, במרחק קצרצר לפניה, עכן גדול מחופר בחול. הוא התבונן בה בשקט, ולשונו המפוצלת השתרבבה מבין שפתיו. היא השמיעה צעקה קצרה, וקפאה במקומה. הנחש התנער, והתקדם לעברה. תוך פחות משניה היה בן זוגה מצידו השני של הנחש, צועק בזעם והתרגשות, מרים את כנפיו ופורס את זנבו. הנחש המשיך להתקרב. ואז, ניקר בן זוגה בזנבו של הנחש. העכן נעצר, פנה הצידה וזחל משם והלאה. רק לאחר שבן זוגה נצמד אליה, והחל לסרק את נוצותיה, התנערה אכטא אט אט מקיפאונה.

ערב אחד, כאשר החלו לעוף לכיוון עץ הלינה, שמעה אכטא קריאות של זנבן. זה היה יוצא דופן, היות וזנבנים לא הגיעו בדרך כלל לאזור יבש זה. היא נעצרה, ופנתה לכיוון הקול. הצעקות חזרו ונשנו.

לא היה ספק. זנבנית זרה רצתה להצטרף אליהם. אכטא נעצרה, פנתה לכיוונה והחלה לעוף לעברה. כאשר שתי הנקבות נפגשו, פרץ ביניהן קרב. בן זוגה, שעף אחריה, עלה לראש שיח אטד וצפה בשתי הנקבות שהתגוששו וניקרו זו בזו. לפתע הושכבה אכטא על גבה על הקרקע, כשיריבתה רבצה עליה וניקרה בה. רק עזרתו של בן זוגה אפשרה לה להחלץ, ולהצטרף אליו במרדף אחרי הנקבה הזרה.

יום אחד, בסתיו, בתום קיץ חם וארוך, לאחר שבמשך שבועיים כמעט ולא מצאו מזון, עזבו אכטא ובן זוגה את הטריטוריה שלהם, עפו במורד הערוץ היבש, וחדרו לטריטוריה סמוכה, טובה משלהם אך במעט.

חיש מהר גילו אותם בעלי השטח, והחלו לרדוף אחריהם. אכטא ובן זוגה ברחו בכל יכולתם. כאשר יצאו משטחה של אותה קבוצה, הפסיקו בעלי הטריטוריה לרדוף אחריהם. אולם, במהרה התנפלו עליהם זנבנים אחרים, שכן ברגע שיצאו מתחום טריטוריה אחת, חדרו לטריטוריה סמוכה. הפעם המרדף התחדש אחרי זוג הזנבנים התשושים, שברחו על נפשם. החשיכה שירדה, למזלם, הפסיקה את המרדף ואפשרה להם להתאושש. לקראת סוף הלילה, עוד לפני אור ראשון, ירדו השניים מעץ השיטה בו ישנו ומיהרו לעזוב את הטריטוריה.

אור ראשון מצא אותם עומדים בפאתי שדה חקלאי. המראה היה מוזר. צמחים ירוקים, מים זורמים, ושפע, שפע של חרקים. ללא ציוץ, וגם ללא תיאום, החלו ללקט מזון. זה היה קל. החרקים הדשנים לא הצליחו להתחמק מזוג זנבנים רעבים. הם הפסיקו מידי פעם ללקט מזון רק כדי להתבונן סביבם ולוודא ששום דורס לא מתקרב.

ואז זה קרה.

שלושה זנבנים התנפלו עליהם ללא כל צעקות. בלי שום ביטוי של אזהרה. אכטא ברחה על נפשה, ולפתע נכחה במשהו מוזר. שלושתם רדפו רק אחרי בן זוגה. הוא ברח ככל יכולתו. למזלו שלושתם היו שמנים מכדי לרדוף אחריו ביעילות. כאשר הוא נעלם מעבר לשדות הם נעצרו.

"זנבנים מוזרים", חשבה, "עכשיו יגיע תורי", והחלה לברוח. אולם אף אחד לא רדף אחריה. הם החלו ללקט מזון, ולאחר שהיא התרחקה לטווח בטחון, חזרה לאכול. הם לא הפריעו לה.

ממרחק, מעבר לשדות, שמעה את קריאותיו של בן זוגה. היא ענתה לו, מתבוננת לעברם בחשש. שלושתם היו זכרים. הם החלו להתקרב אליה לאיטם, בהשמיעם קולות קירבה. הם לא התכוונו לתקוף אותה.

הערב ירד לאיטו, ועוצמת האור הלכה ופחתה. שלושת הזכרים קראו לה להצטרף, והחלו לעוף אל עץ הלינה שלהם.

מן העבר השני של השטח נשמעו קריאותיו של בן זוגה. בקריאותיו אליה הוא הסתכן שבעלי השטח יגלו אותו, והמרדף אחריו יתחדש. היא היססה, פנתה דרומה לעברו, חזרה ופנתה צפונה לעבר השלושה, שוב דרומה ושוב צפונה.

החשכה כבר ירדה, כאשר אכטא התחילה לעוף לאט ובהיסוס.