|
ההחלטה
רוני אוסטרייכר
קלטתי את דרך העפר שפנתה מן הכביש שמאלה רק לאחר שחלפתי על פניה. בלמתי לאיטי, ממשיך לנסוע עוד כמה מאות מטרים, ואז סובבתי את המכונית וחזרתי חזרה. היה חושך מוחלט. איך בכלל שמתי לב אליה? השעה הייתה שתיים ורבע בלילה. יצאתי מתל-אביב קצת לפני חצות, דרומה. אולי לאילת.
בדקות האחרונות חיפשתי מקום בו אוכל לעצור, וללכת לישון. הייתי זקוק למקום שקט, ולא רציתי לעשות זאת לצד כביש הערבה. ירדתי מן הכביש, ונסעתי על דרך העפר מזרחה עד לקבוצת עצים. כאן יצאתי מן המכונית, לראשונה מאז תל-אביב, התמתחתי, והלכתי להשתין.
לאחר שדוממתי את המכונית היה שקט. שקט שכבר מזמן לא חוויתי. מזג האוויר היה נעים. הוצאתי שק-שינה ופרסתי אותו לצד המכונית. נשכבתי על גבי, מתבונן במיליוני הכוכבים שנצצו בשמים הבהירים. למרות העייפות, לא הצלחתי להירדם. קמתי, הוצאתי מהאוטו שקית לחם, לקחתי פרוסה והתחלתי לכרסם. התחלתי במנהג זה מאז שהכאבים ברגל התחזקו, ובדרך כלל זה עוזר לי להירדם.
התעוררתי עם קולות ציפורים. השמש כבר זרחה, ורוח קלה נענעה את צמרות העצים מעלי. מוזר איך התפתחה אצלי מודעות לרוחות וציפורים, חשבתי. בעצם, מודעות לדברים סביבי. לדברים סביבי, אבל לא לדברים בתוכי, חשבתי בציניות, או במרירות. אני כנראה מאולף מידי.
התבוננתי בסקרנות כאשר ציפורים אפורות, קטנות, עם זנב ארוך, התקרבו אלי ללא חשש. הן קפצו על שק השינה, וליקטו את פירורי הלחם שנותרו. המשכתי לשכב בשקט. אחת מהן קפצה עלי, והלכה והתקרבה לפני, מסתכלת בי בצורה מצחיקה פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל.
הופתעתי. איזה אימון יש להן בי, חשבתי, באדם זר שהן לא ראו אף פעם.
המשכתי לשכב במנוחה על הגב, נותן לשקט, לקולות הציפורים ולמשב הרוח לחלחל לתוכי. נהניתי מזה, ולא התכוונתי לתת לרגע לחלוף.
מעניין מה הם יחשבו כשיגלו שאני לא במיטה. האחות התורנית תעשה סיבוב אחרון לפני סוף משמרת, ותניח, אולי, שיצאתי לשירותים. רק בביקור בוקר הם יגלו שנעלמתי. לביקור יגיע ראש המחלקה, לקבל ממני תשובה, או להטיל נגדי את כל כובד משקלו.
באופן מפתיע, המחשבה לא שעשעה אותי. ידעתי להעריך את מה שהם עושים למעני. אבל לא השליתי את עצמי. קודם כל, הם עושים זאת למענם. והבוקר הם יבואו לקבל תשובה, אחרי שדחיתי אותם חמש או שש פעמים בחודשיים האחרונים.
עוד ציפור קפצה ועלתה עלי, מצטרפת לקודמת. עכשיו כבר לא היה אוכל ללקט. הן נעמדו על בטני, מתקרבות זו לזו, מתבוננות בפני.
מה לענות להם? המחשבה הרגיזה אותי. במקום לחשוב מה טוב עבורי, אני חושב מה לענות להם.
גם בהתחלה זה היה כך. כאשר הרופא הודיע לי שהכאב בחזה נובע מגידול, לא הרגשתי פחד. הרגשתי בושה. לי? סרטן שד? אבל אני לא אישה.
גם אחר כך, כאשר התחלתי לקלוט זאת, לא חשבתי על התמודדות. אלא איך מסתירים זאת מהילדים. מחברים. מכל הלקוחות, שזקוקים לי בעצה או בייצוג בבית המשפט.
מעניין אם גם הציפורים האלו חושבות מה חושבים עליהן אחרים. המחשבה הצחיקה אותי. רק כאשר שתי הציפורים שהיו עלי ניתרו בבהלה הצידה, הבנתי שצחקתי בקול רם.
אבל עכשיו כבר אין לי ברירה. אני צריך להחליט. בדרך כלל אני לא בורח מבעיות. מה קורה לי עכשיו? דווקא עכשיו, כשאני צריך להחליט החלטה שקולה, בעד או נגד, או אולי דרך אחרת, אני בורח. למה?
והרי הדרך הייתה כל כך ברורה כשאירית חלתה. צחוק הגורל. היא חלתה בסרטן שחלות, ואני בסרטן שד. ארבע שנים היא נלחמה. ועמדתי לצידה כל כולי. לא נתתי לה לוותר. הייתי איתה בכל הבדיקות. בכל ההתייעצויות. וכאשר היא היססה, פקפקה, שאלה, עמדתי בכל תוקף לצד הרופאים. דחקתי בה לקבל את הטיפולים שהם הציעו. אבל היא כבר איננה. היא כבר לא יכלה להגיד לי את מה שהבנתי מאוחר מידי. שהיא הסכימה לא מתוך אמונה ברופאים, ואפילו לא מתוך אמונה בעצמה. אלא משום שלא נותרו לה כוחות להיאבק בי. מדהים. אני כל כך אוהב אותה. ובמקום ללכת איתה, לתת לה חופש להחליט, הובלתי את הטיפול בה. ועוד בשם האהבה שלי אליה. ובסוף היא נמוגה. בהתחלה היא ניסתה להסביר. אבל אז עוד הייתי אטום. ידעתי כל כך טוב מה נכון בשבילה. מדהים עד כמה ידע וכוח הפכו אותי לאטום. אטום כלפי האישה שאהבתי כל כך. והיא הבינה זאת, ולמרות זאת הסכימה לקבל אותי.
כמו הציפורים האלו. למרות שהבהלתי אותן, הן חוזרות אלי בחזרה. בא לי לצעוק עליהן. להסביר להן שאני עלול להרוג אותן. אבל אולי גם הן, כמו אירית, מכירות אותי יותר טוב מכפי שאני מכיר את עצמי.
אז מה עכשיו? לחזור לבית החולים ולהגיד לפרופ' סלע שיחפש לעצמו קורבנות אחרים? שאני רוצה, לראשונה בחיי, להיות נאמן רק לעצמי. לאמת שלי. אבל מה היא האמת שלי?
ואולי להסכים לניתוח. ולהקרנות. ולכימותרפיה. כמו שדרשתי מאירית להסכים. בסופו של דבר, מערכת שלמה עמדה לצידה בכל עת. היא גם תעמוד לצידי. עם צוות רופאים, ופסיכולוגים ועובדים סוציאלים. זה יהיה יותר קל מאשר להתנגד למערכת. גם לי, וגם לילדי שיצטרכו לחפות עלי. אסור לי לעשות להם את זה.
אבל מה הכי טוב בשבילי?
האם אני באמת יכול לבטוח ברופאים? חוץ ממגבלות ידע וניסיון, ובחירת תרופות מתוך שיקולים כלכליים של מערכת הבריאות ולא של הרופאים עצמם, יש גם בעיות של יוקרה וחיכוכים ביניהם. שלא אשלה את עצמי. אין מקום שאין בו את זה.
הרגל כאבה לי. הסתובבתי על צידי. עכשיו יכולתי לראות את כל הציפורים. הן היו שבע, מנקרות בקרקע סביבי, בטווח הושטת יד.
מחשבה קודמת הכתה בי. איך יש להן בי אימון כזה? זה היה בלתי נתפס. הם נותנים בי, באדם זר, צאצא לדורות של אנשים ששרדו במהלך האבולוציה תודות לכישורי הציד שלהם, אימון???
ולי לא היה אימון ברופאים. או אולי אמון, אבל לא בטחון. למה? בגלל שהם נכשלו עם אירית? או אולי מתוך חשדנות בסיסית שטבועה בי? או מתוך שחצנות שאני מיטיב כל כך להסתיר?
הגיע הזמן שאלמד לתת אימון באחרים. להרפות את המתח הזה. להפסיק לברר. להפסיק לחקור. לבטוח באותם אנשים שלמדו את הנושא שנים רבות. למדו לא רק מניסיונם, אלא מניסיון דומה בכל העולם.
הציפורים הלכו והתרחקו לאיטן. נראה שהן מיצו את העניין שלהן בי. ביררו את מה שרצו לדעת, והלכו לעיסוקיהן. פעם, אם אוכל, אחזור לברר מה העיסוקים שלהן.
התרוממתי בכאב. השמש כבר גבהה בשמים. אספתי את שק השינה ונכנסתי למכונית. התנעתי, סובבתי את המכונית והתחלתי לחזור לכיוון הכביש.
אני צריך לשלב את הידע והיכולות שלהם עם הרצונות, היכולות, התקוות וההכרה שלי את עצמי. לסמוך עליהם, ויחד עם זאת לא לברוח למקום שבו אחרים מחליטים עבורי. קודם כל, לברר עם עצמי מה אני רוצה.
הגעתי לכביש, ופניתי צפונה, בחזרה, לכיוון תל-אביב.
|