שותפות תחרותית בחיי הזנבן הערבי רוני אוסטרייכר     מבוא הזנבן הערבי הוא ציפור שיר בן משפחת הטימליים. הוא נפוץ בערוצי נחלים לאורך השבר הסורי – אפריקני מחצי האי ערב בדרום ועד ישראל בצפון. בתחומי מדינת ישראל זנבנים נפוצים לאורך הערבה, חוף ים המלח ודרום בקעת הירדן. גבול תפוצתם העולמי הצפוני היה בשנת 1996 אזור הג'יפתליק (שפך נחל תרצה, ואדי אל-פארעה, לירדן, באזור גשר אדם). כמו כן זנבנים חיים לאורך הנחלים הגדולים הזורמים אל הערבה, כגון נחל חיון, נחל ערוד, נחל עומר, נחל נקרות, נחל צין ועוד. דרך נחלים אלו התפשטו הזנבנים ונאחזו במקומות שונים בנגב כגון הר שגיא, מכתש רמון, שדה בוקר, ממשית ועוד. שטח תפוצתם המדויק אינו ידוע, והידע הנוכחי מתבסס על תצפיות אקראיות. הזנבנים חיים במסגרת חברתית הנקראת קבוצה, ומקיימים אורח חיים ייחודי השונה מזה של כל שאר הציפורים בישראל. מרבית הציפורים מתרבות בזוגות, ומחוץ לעונת הרבייה הן חיות ביחידות או בזוגות או בלהקות. הזנבנים, לעומת זאת, חיים במהלך השנה כולה בקבוצות המונות בין שניים לעשרים וחמישה פרטים, בני שני הזוויגים ובכל הגילאים. הקבוצות כוללות בדרך כלל גם זנבנים המשתתפים ברבייה וגם זנבנים אשר אינם מתרבים. בקבוצה שותפים חברים קבועים, המגינים ביחד על טריטוריה ומשתפים בינהם פעולה בתהליך הרבייה וגידול הצאצאים. כל חברי הקבוצה, כולל פרטים אשר אינם משתתפים ברבייה (כלומר לא הזדווגו), מטפלים בצאצאים. עזרה זאת מתבטאת בכל היבטיו של הטיפול ההורי: דגירה, האכלת גוזלים בקן, שמירה על נקיונם, חימומם, האכלת צאצאים לאחר פריחתם מן הקן, הגנה, סירוק נוצות ועוד. תופעה זאת יוצאת דופן, וסותרת למיטב הבנתנו את מנגנון האבולוציה אשר הוצע על ידי דרווין, ומקובל כיום על ידי מרבית הביולוגים. על פי מודל הברירה הטבעית, כל פרט עושה כל שביכולתו כדי לשרוד. אם נותרים לו עודפי משאבים (מעבר להישרדותו האישית), הוא צפוי להשקיע אותם ברבייה. פרטים שישקיעו חלק ממשאביהם בגידול צאצאים לא להם, יצליחו להתרבות פחות מאשר פרטים אשר ישקיעו את כל משאביהם בגידול הצאצאים שלהם בלבד. אם התנהגות זאת עוברת בתורשה, הרי צפוי כי במהלך הזמן מספר הפרטים באוכלוסייה הנושאים את התכונות הנדרשות למתן עזרה ילך ויקטן, עד להיעלמותם המוחלטת אשר תביא להכחדתה של התנהגות זאת. אולם, למרבה ההפתעה, תופעה זאת נפוצה אצל קרוב לשלוש מאות מיני עופות ויונקים, ומופיעה במשפחות שונות ובמקומות שונים ברחבי העולם. מבין כחמש מאות וחמישים מיני ציפורים המוכרים בישראל (יציבים, מקייצים, חורפים, נודדים ומזדמנים), הזנבן הערבי הוא כנראה היחיד החי בקבוצות.  התנהגות ייחודית זאת, המערערת כביכול על תאוריית האבולוציה של דרווין, משכה חוקרים רבים בעולם לחקור את התופעה ואת השאלות הנובעות ממנה: מיהם העוזרים (זכרים או נקבות, צעירים אשר טרם התחילו להתרבות או מבוגרים אשר יצאו ממעגל הרבייה)?  למי מוגשת העזרה (לקרובי משפחה או לזרים)?  האם העוזרים אומנם עוזרים? האם העזרה המוגשת להורים אומנם עוזרת, או שמא מזיקה? האם העוזרים מפיקים תועלת מהגשת העזרה?  ועוד. שני זרמים מרכזיים קיימים היום בפירוש התנהגות זאת. הזרם הראשון מכיר במתן עזרה כהתנהגות זולתנית (אלטרואיסטית, התנהגות בה פרט משקיע משאבים או מסתכן למען אחרים ללא קבלת תמורה), וצריך לפיכך להתמודד עם השאלה: כיצד שרדה התנהגות זולתנית במהלך האבולוציה? (או מה לקוי בהבנתנו את תהליך הברירה הטבעית?). הזרם השני טוען כי העוזרים מפיקים תועלת מהתנהגותם, ולפיכך ההתנהגות איננה זולתנית. חוקרים אלו פטורים מלחפש פגמים בהבנתנו את הברירה הטבעית, אולם צריכים לגלות איזו תועלת מפיקים העוזרים מן ההשקעה בצאצאים לא להם. בין החוקרים קיימים חילוקי דעות עמוקים, וזהו נושא חם באקולוגיה התנהגותית. מחקר הזנבנים בחצבה החל בשנת 1971 על ידי פרופ' אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל-אביב, והוא נמשך מאז ברציפות. שתי שיטות עבודה יסודיות מאפיינות את המחקר: הזנבנים הורגלו לנוכחות אדם ומאפשרים לחוקרים לשהות בקרבתם ככול שנחוץ, והזנבנים מטובעים בטבעות צבעוניות המאפשרות לזהות כל פרט באופן אישי. העמודים הבאים נכתבו תודות ליתרונות הגלומים בשיטות אלו, אך הקורא יוכל לחוש בין השורות גם בחסרונות הטמונים בהם.    הרכב הקבוצה קבוצות הזנבנים מתחלקות מבחינת הרכבן החברתי לארבעה דגמים שונים: קבוצות פשוטות, קבוצות פוליגמיות, קבוצות פוליאנדריות וקבוצות מורכבות. קבוצה פשוטה היא קבוצה המורכבת מזוג הורים וצאצאיהם. לעובדה זאת יש משמעויות ביולוגיות וחברתיות מרחיקות לכת, משום שזנבנים אינם מזדווגים עם פרטים שהיו בקבוצה בתקופה שהם עצמם גדלו בה. אילו דובר בבני-אדם, ניתן היה להתייחס לתופעה זאת כהימנעות מגילוי עריות. אולם אצל זנבנים זוהי הימנעות הכוללת לא רק קרובי משפחה, אלא גם זנבנים אחרים אשר היו בקבוצה בתקופה בה גדלו הגוזלים. מתוך אלפי תצפיות שנערכו בזנבנים מזדווגים, רק פעמים בודדות צפינו בזנבנים שהזדווגו עם קרובי משפחתם. מקרים אלו, היוצאים מן הכלל, מעידים על הכלל. אי לכך, בקבוצות פשוטות רק ההורים יכולים להתרבות, ובין חברי הקבוצה לא קיימת למעשה תחרות על רבייה. קבוצה פוליגמית היא קבוצה המורכבת מזכר מתרבה אחד החי יחד עם מספר נקבות היכולות להזדווג עמו. בנוסף לבוגרים המתרבים, יכולים להיות בקבוצה זנבנים נוספים, בני שני הזוויגים, אשר אינם יכולים להתרבות בגלל קרבת משפחה, גיל צעיר או מעמד חברתי נמוך. בקבוצות פוליגמיות הנקבות מתחרות בדרך כלל על הזכות להשתתף ברבייה. קבוצה פוליאנדרית היא קבוצה המורכבת מנקבה אחת החיה עם מספר זכרים העשויים להזדווג עמה. בקבוצות פוליאנדריות קיימת בדרך כלל תחרות בין הזכרים על הרבייה. גם כאן יכולים להיות בקבוצה בנוסף לבוגרים המשתתפים ברבייה זנבנים נוספים שאינם מתרבים. קבוצה מורכבת היא קבוצה המורכבת משני זכרים בוגרים או יותר, ומשתי נקבות בוגרות או יותר, וכל פרט בקבוצה יכול להזדווג עם בן / בת הזוויג השני בהתאם למעמדם החברתי בקבוצה. תחרות על רבייה צפויה להתקיים הן בין הזכרים והן בין הנקבות. בנוסף עליהם עשויים להיות בקבוצה פרטים נוספים שאינם מתרבים. ייחודם של הזנבנים נובע מיכולתם לחיות בארגון חברתי גמיש המשתנה בהתאם לנסיבות אקולוגיות, דמוגרפיות וחברתיות. במהלך תולדותיה יכולה קבוצה לעבור מדגם חברתי אחד למשנהו, אחר כך לשלישי או לרביעי וחוזר חלילה. שינויים אלו יכולים להתרחש עם עזיבתם, גרושם או טריפתם של חלק מחברי הקבוצה, או בעקבות הצטרפותם של פרטים חדשים שפרשו מקבוצות אחרות. הארגון החברתי הגמיש של הזנבנים מהווה הסתגלות לחיים בסביבה בעלת צפיפות אוכלוסין גבוהה. מסלול זה, בו נקטו הזנבנים במהלך האבולוציה, הוא דרך פתרון שונה מפתרונו של האדם לבעיית צפיפות האוכלוסין. בניגוד לזנבנים, אך בדומה לבעלי חיים רבים אחרים, האדם שמר בדרך כלל על מסגרת חברתית נוקשה של רבייה בזוגות. אולם בניגוד למרבית בעלי החיים, האדם ניתק את הקשר בין גודל הטריטוריה ואיכותה לבין מידת ההצלחה ברבייה על ידי יצור מזון, ולכן הוא יכול להקטין את גודל הטריטוריה במידה קיצונית.   מהלך חייו של זנבן מהלך חייו של זנבן מתחלק מבחינה כרונולוגית לחמישה שלבים עוקבים: 1) עובר בביצה – מהפרייה עד הטלה (כעשרים וארבע שעות) ומהטלה עד בקיעה (כארבעה-עשר ימים). 2) גוזל – מבקיעה עד פריחה מן הקן בגיל ארבעה-עשר ימים. 3) פרחון – מפריחה עד גיל שנה. 4) מתבגר – מגיל שנה עד גיל שנתיים. 5) בוגר – מגיל שנתיים ואילך. בניגוד למעבר בין השלב הראשון לשני ובין השני לשלישי, המתבטאים באירועים חד פעמיים (בקיעה, פריחה מן הקן), הרי המעבר בין פרחון למתבגר ובין מתבגר לבוגר אינם כה ברורים, והגדרות אלו נועדו לנוחיותם של החוקרים. העובר בביצה זקוק לטיפולו של בוגר המתבטא בדגירה, סיבוב הביצים ושינוי מקומם בקן. גם הגוזל תלוי באופן מוחלט בטיפולם של הבוגרים (שמירה, מניעת אובדן חום גוף, פינוי לשלשת ושמירה על ניקיון), אולם מעורבותו בטיפול הולכת וגדלה והוא משפיע בהתנהגותו על מידת הטיפול. כפרחון, הוא הולך ומשתחרר מן התלות בבוגרים ולומד למצוא את מזונו באופן עצמאי, להתחמק מטורפים ולהשתלב בחברתו. גורמים רבים משפיעים על הקבוצה ועל יחסי הגומלין בין חבריה. תנאי האקלים, כמות המזון הזמין ופיזורו בשטח, יחסי הגומלין בין הקבוצה לקבוצות שכנות ועוד. גורמים אלו משפיעים על ההצלחה (או הכישלון) לשרוד בשנה הראשונה. עם פריחת הגוזלים מן הקן ממשיכים הבוגרים לטפל בהם. אולם עם בקיעת הגוזלים של מחזור הקינון הבא, מוסטת מרבית ההשקעה ההורית (הן של ההורים הביולוגים והן של עוזריהם) אל האחים הצעירים, וקצב השגת העצמאות של הפרחונים הותיקים מואץ. למרות שלעיתים הפרחונים הותיקים עשויים לעזור להוריהם לטפל באחיהם הצעירים באותה עונה בה בקעו הם עצמם, עזרה זאת איננה יעילה בדרך כלל. לעומת זאת, כמתבגרים (בני שנה עד שנתיים, כלומר בעונת הרבייה הבאה) תרומתם כעוזרים משמעותית, ואינה נופלת משל יתר חברי הקבוצה. קיימת סברה כי בדרך זאת משפרים הצעירים את הכישורים הנדרשים מהם לצורך תפקוד עתידי כהורים. רק כחמישים אחוזים מכלל הגוזלים אשר פרחו מן הקן בהצלחה הצליחו להגיע לגיל שנה, ורק כעשרים וחמישה אחוזים זכו להגיע לבגרות (זנבנים מגיעים לבגרות מינית בערך בגיל שנתיים, אולם רק זנבנים בודדים זכו בגיל זה למעמד אשר אפשר להם להתרבות). מתוך כעשרים וחמישה האחוזים הנותרים, בערך מחציתם מצליחים להגיע במהלך חייהם למעמד המאפשר להם להתרבות. זנבנים עשויים לחיות עד גיל חמש-עשרה שנים, אולם מרביתם לא מצליחים להגיע לגיל זה. אצל זנבנים מבוגרים התפתחו במקרים מסויימים נכויות כגון עיוות באצבעות הרגליים, נשירה חלקית של נוצות ועיכוב בקצב החלפת נוצות. ניתן להניח כי תהליך ההזדקנות מלווה באובדן כוח, גמישות וחדות חושים, הגורמים לא רק לירידה בכישורי הציד וביכולת לחוש בטורף ולהתחמק ממנו, אלא גם ביכולת לשמור על המעמד החברתי בקבוצה.    חיי יום-יום בקבוצה הזנבנים הם פעילי יום ויורדים מעץ הלינה עם אור בוקר ראשון. שתי משימות, מכריעות בחשיבותן, עומדות בפניהם תמיד: השגת מזון, וערנות מתמדת כדי לא להיתפס ולשמש כמזון. הזנבנים הם אוכלי כל. הם מוצצים צוף (למשל של הרנוג שיטים ואטד), אוכלים פרחים (קוטפים ובולעים את כל הקרקפת של מורכבים מסוימים כגון לוניאה צרת-עלים) ופירות (למשל של אטד ערבי, ימלוח פגום, רכפתן מדברי והרנוג שיטים). הם צדים עכבישניים (אקריות, עכבישים, עכשובים, עקרבים ועוד), חרקים (תיקנים, גמלי שלמה, חגבים, צרצרים, טרמיטים, נמלים, כנימות וחיפושיות), לטאות (שנונית נחלים), שממיות (ישימונית מצויה, ישימונית תמנע) ונחשים צעירים (מטבעון המדבר, זעמן אוכפים). היות וצריכת האנרגיה שלהם גבוהה (לזנבנים, כמו למרבית הציפורים, טמפרטורת גוף של כ – 41.5 מעלות צלסיוס), הם זקוקים להספקת מזון מתמדת. היות ומזונם אינו מובטח ומפוזר בדלילות על פני השטח, עליהם להקדיש את מרבית זמנם לחיפוש מזון. למרות שהם נעים יחד ומחפשים מזון כשהם סמוכים זה לזה, כל פרט מספק את צרכיו הוא, ובדרך כלל אינו מתחלק במזונו עם שותפיו לקבוצה (למעט האכלת גוזלים ופרחונים). זנבנים, כבעלי חיים רבים החיים במדבר, אינם נוהגים לשתות מים, ומפיקים מים ממזונם. כמו כן יש אצלם חשיבות רבה יחסית למים מטבוליים. יחד עם זאת, כאשר מזדמנים להם מים בעקבות שיטפון, הם נוהגים לשתות ואם אפשר – גם להתרחץ. זנבנים החיים בתוך יישובי אדם או סמוך לשטחים חקלאיים יכולים לשתות ולהתרחץ לעיתים קרובות. למרות שמגוון מזונותיהם של הזנבנים מוכר, הידע הקיים הצטבר מתוך תצפיות אקראיות ולא בעקבות מחקר שיטתי. לא רק שאיננו מכירים את כל מקורות המזון, אנחנו גם לא יודעים את חשיבותם היחסית של המזונות המוכרים בתפריט של הזנבנים. יתרה מזאת, טרם נחקרו התנהגויות רבות הקשורות לטקטיקה ולטכניקות של שיחור מזון, ואף לא יחסי השיתוף התחרותיים הקיימים בין חברי הקבוצה בזמן חיפוש מזון. בו בזמן שהזנבנים מחפשים מזון, עליהם להיות ערניים ולהשגיח שלא ילכדו בעצמם. הזנבנים נתונים לסכנת טריפה מתמדת ואין למעשה מקום או עיתוי בו הם פטורים מסכנה זו. קרוב לארבעים אחוזים מכלל הזנבנים נעלמים מדי שנה. למרות שיתכן כי אחדים יוצאים משטח המחקר ועוברים לשטחים בהם איננו מבקרים, נראה שמרביתם נופלים קורבן לטריפה. מפתיע, לפיכך, כי העדויות הישירות לטריפת זנבנים מעטות ביותר. במהלך ארבע-עשר שנות מחקר ראיתי רק שלושה מקרי טריפה, פעם על ידי נץ מצוי, פעם על ידי בז נודד ופעם על ידי זרון סוף. בשני מקרים אחרים חזיתי בקרקל קופץ בין זנבנים מופתעים ומבוהלים הנפוצים לכל עבר, ומנסה ללכוד פרחון. בשני מקרים אלו הקרקלים החמיצו את טרפם, אולם טבעות זיהוי זנבנים שנמצאו בתוך גללי קרקלים מעידות כי הזנבנים הם חלק מתפריטם. טבעות נמצאו גם בתוך צנפות של דורסי לילה (אוח וינשוף עצים). מיעוט העדויות על טריפת זנבנים נובע במידה רבה משיטות העבודה של החוקרים. הרגלת הזנבנים לנוכחות בני אדם היא שיטת עבודה ייחודית המאפשרת לנו לראות ולתעד לפרטי פרטים את יחסי הגומלין בין הזנבנים. אולם שיטת עבודה זאת מונעת מאיתנו ללמוד פרקים חשובים ביחסי הגומלין בין הזנבנים לבין סביבתם. היות וטורפי הזנבנים אינם מורגלים לבני אדם ונמנעים מקרבתנו, הם נמנעים מלתקוף את הזנבנים בזמן שהותנו אתם. בעצם נוכחותנו, אנו מעניקים לזנבנים הגנה מטורפיהם. אי לכך איננו יכולים לחקור באופן ישיר מרכיבים חשובים בהתנהגות הזנבנים כלפי טורפיהם. איננו יודעים אפילו בוודאות מיהם כל טורפיהם ובאיזו מידה מסכן אותם כל טורף, ומרבית ידיעותינו נאספו באופן עקיף. כאשר זנבנים רואים טורף, הם נוהגים להתגודד עליו. במהלך ההתגודדות הם מתקרבים אליו, לעיתים מקיפים אותו, מבצעים תנועות גוף אופייניות ומשמיעים קולות ייחודיים למצב זה. התגודדות על בעל-חיים מחשידה אותו כטורף פוטנציאלי. פעמים רבות נצפו זנבנים מתגודדים על שועל, זאב, צבוע, קרקל, חתול בר, חתול בית וכלב (טורפים), ינשוף עצים, אוח, תנשמת (דורסי לילה), עכן גדול, אפעה מגוון, עין-חתול אדמדם (נחשים) ועוד. כל אלה נחשבים, לפיכך, על סמך עדות עקיפה, לטורפים פוטנציאליים. יחד עם זאת, "תרומתם" היחסית לדילול האוכלוסייה אינה ידועה. התנהגות ההתגודדות נחקרת אצל בעלי חיים שונים ועל ידי קבוצות מחקר רבות בעולם (כולל אצלנו), אך טרם נמצאו הסברים מספקים לשאלה מדוע נטרף פוטנציאלי מתגודד על טורפו. נראה כי טורפיהם העיקריים של הזנבנים הם דורסי יום, ובייחוד אלה המתמחים בלכידת ציפורי שיר (ניצים, דיות ובזים נודדים). היות והערבה נמצאת על ציר הנדידה של להקות דורסים, לא רק החורפים והמקייצים מסכנים את הזנבנים, אלא גם הדורסים הרבים החולפים מעל בסתיו ובאביב וזקוקים למזון במהלך נדידתם. למרות שהנושא טרם נחקר, סביר כי שיעור התמותה הגבוה של פרחונים צעירים באביב מושפע מן הנדידה. עם הופעת דורס במרחב האווירי שמעל הזנבנים, משמיע הזנבן שגילה את הדורס קריאות אזעקה אופייניות. עם שמיעת קריאות אלו מסתתרים הזנבנים בסבך, או לחילופין מטפסים לצמרות ומצטרפים לקורא. קריאות האזעקה משרתות לא רק את חברי הקבוצה, אלא גם זנבנים מקבוצות שכנות וציפורים אחרות (בולבולים, שחורי זנב, מדברונים, צופיות, תורים ועוד). גם הזנבנים מגיבים לקריאות אזעקה שמשמיעות ציפורים אחרות. בזמן שחברי הקבוצה מחפשים מזון, לעיתים קרובות עומד אחד הזנבנים על צמרת גבוהה וצופה סביב. אנו קוראים להתנהגות זאת שמירה. כל חברי הקבוצה יכולים לתפקד כשומרים, ובין השומרים קיים תיאום חלקי. התנהגות השמירה היא אחד הנושאים הנחקרים בשנים האחרונות, אך עדיין קיים ויכוח בין החוקרים אם השמירה היא התנהגות זולתנית. דווקא לאור העובדה כי הזנבנים צריכים להקדיש את מרבית זמנם לחיפוש מזון ובו בזמן להישמר מפני טורפים (דבר המקטין את יעילות חיפוש המזון), מפתיע להיווכח כי הם מקדישים זמן רב להתנהגויות חברתיות שונות. זנבנים מרבים לסרק ולסדר את נוצותיהם. בשל חשיבותן הרבה של הנוצות, כל העופות עושים זאת. אולם אצל זנבנים (אך לא רק אצלם) נוסף למרכיב הפונקציונלי של טיפול בנוצותיהם גם מרכיב חברתי. זנבנים מרבים להסתנץ לבד ובחברותא (סינוץ – מונח שהוצע על ידי ד"ר אבישג זהבי ונמצא בשימוש החוקרים למרות שטרם הפך למילה תקנית בשפה העברית – סירוק וסידור נוצות, allopreening ). למרות שסינוץ הוא אחת ההתנהגויות הרווחות ביותר, תפקידיו החברתיים אינם ידועים. עם ירידתם מעץ הלינה, נוהגים לעיתים חברי הקבוצה להתכנס ברחבה פתוחה, אך בסמוך לשיח, ולבצע התנהגות חברתית הנקראת ריקוד בוקר. הריקוד אינו מתקיים בכל יום, אלא רק אחת לימים אחדים. הזנבנים מצטופפים, יוצרים מבני תנועה החוזרים על עצמם, וכל משתתף מבצע מגוון תנועות החוזר על עצמו. במהלך הריקוד מרבים המשתתפים להסתנץ (אך נמנעים מלסנץ זה את זה) ולהחליף את מקומותיהם. הריקוד נמשך בממוצע שש-עשרה דקות, בדממה, ללא שומר, ומסתיים על פי רוב לפני זריחה. תדירות הריקוד משתנה לאורך השנה וקבוצות מורכבות רוקדות יותר מקבוצות פשוטות. ריקוד הבוקר ייחודי לזנבן הערבי, וטרם תואר אצל ציפורים אחרות בעולם. בין החוקרים קיימים חילוקי דעות לגבי תפקידו החברתי של הריקוד. לזנבנים יש מספר התנהגויות משחק, שאותן כינינו בשמות "תופסת", "משיכת חבל", "היאבקות" ועוד. פרחונים מרבים לשחק, אך התנהגות המשחק הולכת ופוחתת ככל שמתבגרים. מתבגרים (בני שנה עד שנתיים) ובוגרים נוהגים לעיתים לשחק עם פרחונים. הסבר תפקידיהם החברתיים של המשחקים אצל זנבנים, כמו גם אצל כלביים, קופים ובני אדם, שנוי במחלוקת בין החוקרים. לזנבנים יש מגוון קולות רחב והם מרבים להשתמש בהם לשם תקשורת חברתית. אנו מכירים כעשרים קולות שונים, המושמעים בהקשרים חברתיים שונים. התקשורת הקולית בין הזנבנים נחקרת בשנים האחרונות בשיתוף עם קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה החופשית של ברלין. דקות אחדות לפני רדת החשיכה עולים הזנבנים לעץ הלינה. לכל קבוצת זנבנים יש ברחבי הטריטוריה מספר עצי לינה. במשך דקות אחדות הם מתארגנים ללינה, תוך כדי השמעת קולות ייחודיים למצב זה. הזנבנים ישנים בדרך כלל בשורה צפופה על ענף קבוע בעץ, כאשר שני הזכרים הבכירים נמצאים בשני קצות השורה ושאר הזנבנים בסדר קבוע בתווך. כאשר יש בקבוצה רק זכר בוגר אחד, הנקבה הבכירה ישנה בקצה השורה. תהליך ההתארגנות ללינה טרם נחקר, ועל שאלות רבות אין מענה: מי קובע באיזה עץ ילונו חברי הקבוצה?  כיצד נקבעת ההחלטה ומתי?  מה מטרת הקולות הייחודיים בזמן ההתארגנות ללינה?  ועוד. עם אור ראשון יורדים חברי הקבוצה מן העץ, ויום חדש מתחיל.   המדרג החברתי בקבוצה (היררכיה) בין חברי הקבוצה קיים מדרג חברתי קווי (מדרג לינארי, מדרג לפיו הזנבן הראשון בכיר מכולם, השני בכיר מכולם חוץ מאשר מהראשון, השלישי בכיר מכולם חוץ מאשר מהראשון והשני וכך הלאה. במדרג קווי אין שני פרטים בעלי דרגה זהה). בעימות ישיר בין שני פרטים על משאבים מוגבלים (כגון מזון, מים או רבייה), הבכיר צפוי להקדים את הנחות, להשיג חלק גדול יותר, או אף למנוע מן הנחות את הגישה לאותו משאב. דרגתו של זנבן במדרג החברתי נקבעת על פי גילו וזוויגו. זנבנים בוגרים בכירים מצעירים מהם וזכרים בוגרים בכירים מנקבות בוגרות. בין האחים לאותה תטולה נקבעת הדרגה על פי סדר ההטלה (הזהה גם לסדר הבקיעה). לעיתים רחוקות אירע שזנבן שבקע מאוחר מאחיו בן אותו זוויג הצליח להפוך את סדר הדרגות בינהם. כאשר נקבה בוקעת לפני אחיה לתטולה, היא בכירה ממנו בערך עד גיל שנה. במעבר משלב פרחון לשלב מתבגר חל היפוך, אשר בסופו הזכרים הופכים להיות בכירים מאחיותיהם שבקעו לפניהם. לפעמים ההיפוך שקט ולפעמים אלים, לעיתים מהיר (יום או יומיים), ולעיתים ממושך (שבועות אחדים). עד כה איננו יודעים מהם הגורמים המשפיעים על עיתוי, אופי וקצב היפוכי דרגה בקרב מתבגרים. דרגתו של זנבן משתפרת כאשר בכיר ממנו עוזב את הקבוצה או נטרף. יחד עם זאת, קורה לעיתים כי פרט נחות קורא תיגר על בכיר ממנו. במקרים אלו פורץ קרב בו המפסיד מגורש מן הקבוצה או אף נהרג. היות ותוצאות הקרב הן קריטיות למפסיד (ולעיתים גם למנצח), הסלמה ביחסי הגומלין בין שני שותפים-יריבים עד כדי קרב היא נדירה. היפוכי דרגה אינם מתרחשים בין זנבנים בוגרים, ומעולם לא קרה שזנבן בכיר הפסיד בקרב ונשאר בקבוצה בדרגה נמוכה יותר. כל האמור בין זכרים יכול להתרחש באותה מידה גם בין נקבות. למרות שהדירוג היחסי של זנבנים נשאר קבוע כל עוד הם חברים באותה קבוצה, יחסי הכוחות בינהם יכולים להשתנות. זנבן צעיר החלש מאחיו הבכור עשוי לצמצם את הפער עם התבגרותו. שינויים ביחסי הכוחות יכולים להתחולל באופן מתמיד. כיוון שיחסי הכוחות קובעים את חלקם בניצול המשאבים המשותפים, מתקיימים בין חברי הקבוצה מאבקים. אולם מאבקים אלו אינם מוסלמים בדרך כלל לכדי קרב, והם מתבטאים באמצעים אחרים (כגון ריקוד בוקר, שמירה, סינוץ והאכלה). יש לציין כי הדרגה שקובעים החוקרים תורמת אך מעט להבנת יחסי הגומלין בין חברי הקבוצה, והיא בעצם ארטיפקט הנובע משיטת המחקר. בעולם כולו נוהגים חוקרים לקבוע את המדרג על פי תוצאות מאבקי כוח על מזון או הזדווגות. במקרים בהם בעלי חיים נמנעים מלהילחם, החוקרים מדרגים אותם כנחותים או מגרים אותם להלחם כדי לקבל תוצאות חד משמעיות. אולם אצל בעלי חיים רבים, ובכללם גם הזנבנים, הקיום המשותף כפה עליהם דפוסי התנהגות של שיתוף פעולה וגיבוש סטטוס קוו בנקודות מחלוקת. מאבקי כוח, אשר לפיהם קובעים החוקרים את המדרג, אינם מתקיימים בדרך כלל בחיי היום-יום. דווקא הפרטים הבכירים ביותר עשויים להשיג את רצונם ללא קרבות, או לחילופין לוותר, שכן עבורם השגת משאב מסויים היא דבר שבשיגרה, בעוד שעבור פרט נחות השגת אותו משאב היא אירוע נדיר המעורר בו נחישות רבה (פרט שבע עשוי לותר לפרט רעב על מזון). במקרים אלו כלי המדידה המקובל לקביעת דרגה נשלל מן החוקרים, ולעיתים אף בלי שיהיו מודעים לכך. דירוג הנקבע בידי החוקרים בשיטות המקובלות עשוי לתאר את יחסי הכוחות בעימות קיצוני, אך לא את מערכת יחסי הגומלין הקיימת בין שותפים לקבוצה. מדרג חברתי אמור לבטא את ההבדלים ביחסי כוחות בין פרטים המנצלים משאבים משותפים. זהו נושא שזכה למחקר רב במשך שנים רבות ואצל בעלי חיים שונים בעולם. למרות זאת, מכלול הגורמים המשפיעים על מדרג טרם פוענח, וטרם פותחו כלי מדידה מתאימים. יתרה מזאת, אפילו ההגדרות התיאורטיות של המדרג שנויות במחלוקת. יש לזכור כי המדרג מבטא למעשה רק את היחסים התיאורטים אשר היו מתקיימים בין חברי הקבוצה אילו היו מתבססים על כוח בלבד. אולם יחסי הגומלין בין זנבנים בנויים ממגוון גדול של מרכיבים. המרכיב הכוחני חשוב, אך אינו בלעדי. בין חברי הקבוצה קיימים הבדלים בגיל, בניסיון, במכלול התכונות הגופניות (כגון מהירות וכוח פיזי) ובמכלול התכונות הנפשיות (כגון ערנות, נחישות ואומץ). הבדלים אלו מאפשרים לפרטים מסויימים לנצל את המשאבים המשותפים ביעילות גבוהה מאשר אחרים. הבדלים אלו עשויים לשנות את הפערים הנובעים מיחסי כוחות, ואשר רק הם נמדדים באמצעות המדרג החברתי. יתרה מזאת, אצל זנבנים החיים ביחד תקופה ארוכה (שנים אחדות) מתפתחים לא רק יחסי אנטגוניזם (אשר רק הם נמדדים במושג מדרג), אלא גם יחסי חברות ועזרה הדדית הסותרים או מערפלים את הפערים ביחסי כוחות תיאורטיים.   האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות שני כוחות סותרים משפיעים על יחסי הגומלין בין זנבנים. מצד אחד המשאבים המוגבלים (בעיקר מזון ואפשרויות רבייה) מאלצים אותם להתחרות זה בזה. מצד שני, הלחץ המופעל על ידי קבוצות שכנות וזנבנים פליטים המחפשים מקום מחייה מאלץ אותם לשתף פעולה, ולא הם עלולים להיגרש מן הקבוצה, לאבד את הטריטוריה או להיהרג בקרב. על שני כוחות אלו נוספים התנאים האקולוגיים המשפיעים בראש ובראשונה על כמות המזון הזמינה. גם ללא הפרעה חיצונית, בשנים שחונות (אשר אינן נדירות) מיעוט המזון הזמין מחייב את עבודתם של שלושה עד חמישה זנבנים כדי להצליח לספק את צורכי הקיום של הגוזלים. הצלחת הרבייה תלויה לפיכך ביכולתם של חברי הקבוצה לשתף בינהם פעולה. בנוסף לכך, כנראה שגם האיום המתמיד על חייהם מצד טורפים מעודד שיתוף פעולה בגילוי הטורפים והרחקתם. תחרות מתמדת עשויה להגדיל את חלקם של החזקים במשאבים משותפים, אולם ספק אם החלשים היו נשארים בקבוצה בתנאים אלו. תחרות מתמדת מחייבת השקעת כוחות מתמדת, העלולה לפגוע בערנותם ובכושרם הן כנגד זנבנים זרים והן כנגד טורפים. כדי להימנע מתחרות מתמדת צריך לשתף פעולה. שיתוף פעולה מחייב את החזקים לוותר על חלק מן המשאבים אותם היו יכולים להשיג בזכות כוחם. בפני כל חברי הקבוצה ניצב הצורך המתמיד לקיים איזון בין שיתוף פעולה לתחרות על כל אחד מן המשאבים. במסגרת שותפות בין זכרים על רבייה, שני זכרים או יותר מזדווגים עם הנקבות המטילות. אין בכך כדי להגיד כי חלקם היחסי בהזדווגויות שווה. ההפך הוא הנכון. במחקר שביצע יואל פרל על תחרות על רבייה בין זכרים, התברר כי הנחות מזדווג בעיתוי בו סיכויי ההפריה נמוכים, או מזדווג בעיתוי שיאפשר את הפריית הביצים שיבקעו אחרונות. אי לכך, סיכויי הישרדותם של צאצאיו קטנים יותר מסיכויי ההישרדות של צאצאי הבכיר. יחד עם זאת, עדיף להזדווג בעיתוי גרוע מאשר לא להזדווג כלל. מאבקי כוחות, במסגרת השותפות, עשויים לשפר את סיכוייו של הנחות להתרבות ממחזור קינון אחד למשנהו. אולם מאבקי כוחות דורשים השקעה רבה, אינם מבטיחים הצלחה, ועלולים גם להקטין את הסיכויים. שותפות בין זכרים יכולה להתקיים מפני שהזכר אינו חזק דיו למנוע מן הנחות להזדווג, אך גם מפני שהוא זקוק לו כדי להגן על הטריטוריה. כעשרים פעם היינו עדים לתהליך בו זנבן בכיר גורש מקבוצתו בידי שניים עד חמישה זכרים זרים אשר השתלטו על הטריטוריה ועל הנקבות כאחד. למיטב ידיעתי מעולם לא קרה שזכרים זרים הצליחו לסלק שני זכרים אשר שיתפו בינהם פעולה. שותפות יכולה להתקיים גם בין נקבות. אם ובנותיה, אחיות או נקבות זרות זו לזו עשויות לשתף פעולה בבניית קן, בדגירה, בהאכלת גוזלים ופרחונים ובשמירה עליהם. במקרים אלו יתכן כי שתיים עד ארבע נקבות יטילו לתוך אותו קן. התחרות על רבייה בין נקבות טרם נחקרה והידע הקיים אודותיה הוא אקראי. בניגוד לשותפויות בין זכרים שלעיתים מחזיקות מעמד במשך שנים אחדות, שותפויות בין נקבות מתקיימות בדרך כלל במשך מחזור קינון אחד בלבד. אם מחזור הקינון נכשל ואף גוזל אינו פורח, עשויות הנקבות לשתף פעולה במהלך מחזור קינון נוסף. אולם בכל המקרים בהם הקינון הצליח, ולפחות גוזל אחד פרח מן הקן, הבכירה שבין הנקבות או החזקה שבהן סילקה מן הקבוצה את שותפותיה-צרותיה, או שהן נשארו בקבוצה כעוזרות בלתי מתרבות. יכולתה של הנקבה הבכירה למנוע מן הנקבות הנחותות להזדווג מוגבלת, אולם היא יכולה למנוע מהן להטיל בקן. פעמים אחדות אירע שנקבה נחותה עפה להטיל בקן, הותקפה וגורשה על ידי הנקבה הבכירה, נמלטה לעץ סמוך והטילה ביצה שנפלה על הקרקע והתנפצה. נצפו מקרים בהם נקבות שברו ביצים ואף השליכו גוזלים חיים מתוך הקן. לא הצלחנו לברר האם נקבה שעושה זאת מבחינה בין צאצאיה לבין צאצאים זרים, או שהיא פוגעת בביצה או בגוזל באופן מקרי. לא צפינו בזכרים שעשו זאת. דומה כי יכולתן של נקבות לשתף פעולה ולוותר זו לזו על סיכויי רבייה קטנה משל זכרים. יתכן והדבר נובע מכך שלצורך הישרדותן הן תלויות זו בזו פחות מאשר זכרים. זהו נושא מרתק שטרם נחקר. השותפות מסתיימת כאשר אחד הזנבנים נדחק בידי שותפו-יריבו לעזוב את הקבוצה, או כאשר פורץ בינהם קרב שבעקבותיו המפסיד מגורש מן הקבוצה. פעמים אחדות היינו עדים למקרים בהם המנצח הרג במהלך הקרב את שותפו לשעבר. מקרים קיצוניים כאלו אינם רווחים, והם אירעו בין נקבות לא פחות מאשר בין זכרים. הקיום המשותף של הזנבנים כפה עליהם לשתף פעולה כדי להגן על אינטרסים משותפים, ולפתח דפוסי תחרות שלא יסכנו את שיתוף הפעולה. האבולוציה החברתית של הזנבנים יצרה איזון מתמיד וזהיר בין שיתוף פעולה לתחרות המבטא לא רק את יחסי הכוחות בין חברי הקבוצה, אלא גם את תלותם ההדדית. בחיי היום-יום מתקיימים בין חברי הקבוצה יחסי גומלין רבים. חלקם תחרותיים, חלקם ידידותיים וחלקם קשים לסיווג או בלתי מובנים. זהו איזון פעיל המשתנה באופן מתמיד. אנו ערים למקרים הבודדים בהם הופר האיזון על ידי אירועי אלימות, אולם טרם פיתחנו רגישות ואמצעי מדידה להבנת המרכיבים המאפשרים את קיומו במשך רוב הזמן.   תהליך הרבייה למרות שהזנבנים עשויים להתרבות בכל חודשי השנה, עיקר הרבייה מתרחש באביב ובראשית הקיץ. ארבעה גורמים עיקריים משפיעים על מועד הרבייה: תנאי האקלים, כמות המזון הזמינה, יחסי הגומלין בין חברי הקבוצה ויחסי הגומלין בין הקבוצה לבין שכנותיה. ממוצע הגשמים הרב-שנתי בצפון הערבה הוא 32 מילימטרים לשנה. בעקבות חורף בו כמות הגשמים הגיעה לממוצע או עברה אותו, והגשמים התפזרו לאורך העונה באופן שווה, נובטים צמחים חד-שנתיים רבים המספקים מזון לחרקים העשויים לשמש מזון לזנבנים. בעקבות חורף חם וגשום (יחסית) עשויים הזנבנים להתחיל ברבייה כבר לקראת סוף חודש ינואר. לעומת זאת, בעקבות חורף קר ויבש יש נביטה דלה של חד-שנתיים, והזנבנים יכולים להתחיל ברבייה רק בחודש מאי. בשנות בצורת, אשר אינן נדירות, קבוצות רבות אינן מתרבות, ואילו אחרות מתחילות את תהליך הרבייה אך אינן משלימות אותו. עם תחילת עונת הרבייה בונים חברי הקבוצה קן. הקן נבנה בדרך כלל על עץ שיטה (סלילנית או סוכך) או שיח רב-שנתי כגון אטד ערבי, ימלוח פגום או בלוטנית הערבה. אם בניית הקן מהירה, היא עשוייה להסתיים תוך יומיים-שלושה. אולם קורה שבניית הקן מתעכבת ונמשכת ימים רבים עקב תנאי אקלים קשים, מחסור במזון, עימותים בין חברי הקבוצה או הפרעות מצד קבוצות שכנות. במהלך ימי הבנייה מתקיימות לפעמים הזדווגויות אשר בעקבותיהן הנקבות אינן מטילות. הזדווגויות אשר יביאו להטלה מתקיימות רק אחרי גמר בניית הקן. זנבנים אינם מזדווגים בנוכחות חבריהם, ובני הזוג מתרחקים מן הקבוצה ומזדווגים על הקרקע מאחורי או תחת סבך צמחים. ההזדווגויות מתרחשות בדרך כלל בשעות הבוקר, אך לעיתים גם במשך היום. למחרת בבוקר מטילה הנקבה ביצה אחת בתוך הקן. לאחר מכן היא מזדווגת שוב, ומטילה ביצה נוספת כעבור יממה. מרבית התטולות המוטלות על ידי נקבה אחת הן בנות ארבע ביצים, המוטלות בארבעה ימים עוקבים. אצל נקבות צעירות או זקנות, או כאשר התנאים האקולוגים פחות טובים, התטולות הן בנות שלוש ביצים, ולעיתים רחוקות אפילו רק שתיים. מצד שני, לעיתים רחוקות נצפו גם תטולות בנות חמש ביצים. כאשר שתי נקבות או יותר מטילות לתוך אותו קן, יתכן מצב בו שמונה או שתיים-עשרה ביצים תוטלנה לתוך הקן. התטולה הגדולה ביותר שראיתי הייתה בת חמש-עשרה ביצים שהוטלו על ידי ארבע נקבות. תטולות מוגדלות כאלו מצליחות בדרך כלל פחות מאשר תטולות רגילות של נקבה יחידה. הדגירה מתחילה בדרך כלל עם סיום ההטלה ונמשכת שבועיים. הגוזלים בוקעים סומים ועירומים, וכל חברי הקבוצה מטפלים בהם. הטיפול ההורי בגוזלים כולל האכלה, פינוי לשלשת, סינוץ ורביצה מעליהם (כנראה כדי למנוע אובדן חום גוף ואולי גם להשתיקם ולצמצם את תנועותיהם העלולות למשוך תשומת לב טורפים). הגוזלים פורחים מהקן בגיל שבועיים, כאשר עדיין אינם יודעים לעוף והם תלויים באופן מוחלט בבוגרים. בשנה מוצלחת עשויים הבוגרים להתחיל מחזור קינון חדש כשבועיים לאחר הפריחה, ולקיים שלושה מחזורי קינון.   טריטוריאליות לכל קבוצה יש טריטוריה עליה היא מגינה כמיטב יכולתה מפני קבוצות שכנות ומפני פליטים זרים. בדרך כלל כל חברי הקבוצה נעים ביחד, ומקיימים לעיתים קרובות יחסי גומלין עם שכניהם. לפעמים המפגשים מקריים, ויש שהם יזומים. בין קבוצות מסויימות קיימים יחסי שלום, ואילו בין אחרות יחסי עויינות.  פעמים רבות ראינו כיצד חברי הקבוצה יורדים מעץ הלינה, עפים מייד לגבול משותף עם קבוצה מסויימת, עולים לצמרות ומשמיעים קריאות ייחודיות למצב זה. תוך דקות אחדות מגיעים חברי הקבוצה השכנה מן העבר השני, ושתי הקבוצות נערכות זו מול זו על צמרות עצים ושיחים או על הקרקע. לא תמיד פורץ קרב בין הקבוצות. לעיתים הקבוצות עומדות זו מול זו במשך עשר עד שלושים דקות, בקריאות חזקות ורצופות או בדממה מוחלטת או בדממה המופרת מידי פעם בקריאות, ואחר כך שתי הקבוצות מתרחקות זו מזו בהדרגה. לעיתים פורצים קרבות בין הזנבנים באופן מיידי, ולעיתים לאחר שתיקה או חילופי קריאות הנמשכות דקות אחדות. כאשר פורצים קרבות בין הזנבנים, הם נאחזים זה בזה, תולשים נוצות ומנקרים אחד את השני. הקרבות מתקיימים הן באוויר, תוך כדי מעוף, והן על הקרקע. לעיתים מלחמות מלוות בקריאות קולניות, ולעיתים בשקט מוחלט. רצף האירועים במלחמה מהיר מאוד, היא מתרחשת על פני מרחב גדול, ואירועים אחדים מתקיימים בו זמנית. אמצעי הצילום הקיימים בידנו אינם מספיקים כדי לתעד מלחמות, ועד כה טרם למדנו להבינם. יחד עם זאת, אנו יודעים כי בתקופות מסויימות, בעיקר בתחילת עונת הרבייה, קיימים מאבקי גבול רבים בין הקבוצות. במקרים רבים הנקבה הבכירה עפה לגבול, כאשר יתר חברי הקבוצה בעקבותיה, עולה על צמרת ומשמיעה קריאות חזקות אשר בתגובה להן מגיעים השכנים ומתפתחת מלחמה. בתום תקופה בה מתקיימות מספר מלחמות בין שתי קבוצות שכנות, נוצר בינהן סטטוס קוו. מפגשי הגבול מתרחשים בתדירות הולכת וקטנה, נמשכים זמן קצר ומלווים בקריאות עזות, אך ללא קרבות. בדרך כלל הקבוצות מתחילות את תהליך הרבייה רק אחרי גיבוש מאזן כוחות ויצירת סטטוס קוו עם כל אחד משכניהם בנפרד. הגבולות בין הקבוצות נקבעים כנראה תוך כדי מלחמות ונשמרים על ידי מפגשים בלתי אלימים. משאבי הזמן והמאמצים שחברי הקבוצה צריכים להקדיש כדי לקבוע את הגבול, להגן עליו ולגבש סטטוס קוו עם שכניהם גדולים מאוד. יתרה מזאת, כל קבוצה גובלת בשלוש עד חמש קבוצות שכנות, ועליהן להסדיר את יחסיהן עם כל קבוצה בנפרד. יחסים אלו מופרים אם מאזן הכוחות מתערער עקב שינוי חברתי שחל בקבוצה בעקבות עזיבה, טריפה, גירוש או הצטרפות של חברים חדשים, והקבוצה צריכה לאזן מחדש את יחסי הכוחות עם כל שכנותיה.                       דינמיקה של אוכלוסייה בשטח המחקר שגודלו כ 100 קמ"ר חיים בין עשרים לארבעים קבוצות, וגודל האוכלוסייה נע בין 100 פרטים בעקבות מספר שנות בצורת רצופות בהן הרבייה דלה, לבין 300 פרטים בעקבות מספר שנות שפע רצופות. למרות התנודות העונתיות והשנתיות, דומה כי גודל האוכלוסייה יציב. יש בכך כדי לתמוך בהשערה כי כל השטחים הראויים למחיית זנבנים תפוסים (בידי זנבנים) זה מכבר. על פי ההשערה המקובלת על מרבית החוקרים בעולם, ציפורים קבוצתיות חיות באורח חיים זה משום שבית גידולן רווי בבני מינן. השערה זאת לא נבחנה לגבי זנבנים, אך הוכחה לגבי סבכי סיישל (באיי סיישל). למרות שכנראה כל השטחים הראויים למחיית זנבנים התחלקו בין הקבוצות זה מכבר, והמערכת יציבה לכאורה, מערכות יחסים בין- קבוצתיות וגם מערכות יחסים תוך-קבוצתיות דינמיות מאוד ומשפיעות הדדית זו על זו. עקב צפיפות האוכלוסין קיימת דינמיות רבה, המתבטאת בעיקר במעבר זנבנים מקבוצה לקבוצה, אולם לעיתים גם בהיכחדותן של קבוצות ובהיווצרותן של חדשות. היות וכושר הנשיאה של אזורי המחייה המתאימים לזנבנים מנוצל עד תום, אין שטחים פנויים בהם מתבגרים יכולים להתיישב ולהתרבות. כדי לשפר את סיכוייהם להתרבות, יכולים המתבגרים לעזוב את הקבוצה ולחפש מקום פנוי. אולם היות ואין שטחים פנויים הראויים למחייה, כאשר זנבן עוזב את קבוצתו הוא נכנס לטריטוריה של קבוצה אחרת והופך למעשה לפליט. לחילופין, מתבגר יכול להשאר בטריטוריה של הוריו, וכל עוד הוא נמנע מעימותים עם זנבנים חזקים ממנו הוא יכול להמשיך לחיות בקבוצת האם. זנבן יכול להפוך לפליט בעקבות עזיבת הקבוצה מרצונו, או לאחר שגורש. במקרים בהם פרץ קרב בין חברים באותה קבוצה, המפסיד הפך בדרך כלל לפליט. סיכויי הישרדותו של פליט קטנים לאין-ערוך מסיכויי ההישרדות של זנבן החי במסגרת קבוצתו. ברגע שבעלי הטריטוריה שבה הוא נמצא מבחינים בו, הם מתחילים לרדוף אחריו שכן הצטרפותו לקבוצה עלולה לסכן אותם. בדרך כלל לבעלי הטריטוריה יש עדיפות מספרית, הם מכירים את השטח טוב יותר ונמצאים במצב גופני עדיף. פעמים אחדות ראיתי פליט נלכד בידי קבוצה ומנוקר עד מוות. פעמים רבות ראיתי פליט נרדף בידי בעלי הטריטוריה עד שיצא משטחם. אולם עם עזיבת הטריטוריה חודר הפליט לטריטוריה סמוכה והתהליך חוזר על עצמו. המקרים היחידים בהם צפיתי בטריפת זנבנים היו כאשר פליט ברח מקבוצה, נסק לגובה ונלכד בידי דורס.   לעיתים פליטים אחדים מתאחדים באופן זמני. זכרים שהתאחדו יכולים להתנפל על קבוצה, לנסות לסלק את הזכר הבכיר ולתפוס את מקומו. נקבות יכולות לעשות דבר דומה לנקבה הבכירה. פעמים רבות שותפויות בין זנבנים מתחילות בהתאחדות כדי לחדור לקבוצה, או כדי להתגונן מפני חדירה אפשרית. לפעמים קורה שמספר זכרים ונקבות מתלכדים ומנסים להתיישב על הגבול שבין שתיים או שלוש קבוצות. אם קבוצות אלו חלשות עקב עימותים פנימיים או סכסוכים בין שכנים, יתכן שהקבוצה החדשה תצליח להתנחל ולהפוך לקבוצה מן המניין, כלומר להגן על השטח מפני חדירת זנבנים זרים ולהצליח ברבייה. אולם בדרך כלל ניסיונות כאלו נכשלו והמתנחלים החדשים גורשו והתפזרו.   מרבית הזנבנים הצעירים אינם עוזבים את הטריטוריה בה גדלו מייד עם הגיעם לבגרות מינית, והם נשארים עם הוריהם שנים אחדות. הם נשארים לחיות בשטח מוכר המכיל מזון המאפשר את קיומם. אולם כל עוד הם נשארים בטריטוריית הוריהם, הם מתפקדים כעוזרים ואינם מתרבים בעצמם. זנבן יכול לרשת את הטריטוריה של הוריו אם אביו נטרף. במקרים אחדים היינו עדים לגירוש זכר בכיר בידי בנו, או לגירוש נקבה בכירה בידי ביתה. אירע שזכר צעיר מצא עצמו כזכר בכיר בעקבות טריפת אביו וללא כל מאמץ מצידו. במקרים אחרים זנבנים צריכים לעמול במשך שנים כדי להשיג מעמד שיאפשר להם להתרבות. בנים משתלטים על טריטוריית הוריהם לעיתים קרובות מאשר בנות, אשר יכולות להשאר בטריטוריה של ההורים כנקבות מתרבות רק אם זכרים זרים חדרו לקבוצה וגירשו את אביהן או אחיהן. כאשר זכר צעיר הופך לזכר בכיר בעקבות היעלמות אביו או בעקבות גירושו, הוא יוכל להתרבות רק לאחר הצטרפות נקבות זרות בעקבות מותה, עזיבתה או גירושה של אמו. כחמישים אחוזים מכלל הזכרים שהצליחו להשיג לעצמם מעמד של זנבן מתרבה עשו זאת בטריטוריית הוריהם, ואילו חמישים אחוזים הצליחו בכך לאחר שעזבו את קבוצתם ועברו לטריטוריה זרה. מבין הנקבות שהצליחו להתרבות, תשעים ושמונה אחוזים עשו זאת בקבוצה זרה, לאחר שעזבו את קבוצת האם בה גדלו, ורק שני אחוזים הצליחו להגיע לכך בטריטוריית הוריהן. לחילופין, זכר צעיר יכול להשיג לעצמו מעמד שיאפשר לו להתרבות אם מתפנה מקום כזה אצל קבוצה שכנה שאין בה זכרים בוגרים. פרחונים צעירים אינם מסוגלים לגרש זכר בוגר שחודר לקבוצה. באותה מידה, נקבה יכולה לחדור לקבוצה שכנה בה הנקבה הבכירה נטרפה או עזבה אם אין באותה קבוצה נקבות בוגרות אשר עלולות למנוע ממנה להצטרף. ייתכן שבמהלך עימותי הגבול הרבים שיש לכל קבוצה עם שכנותיה, הזנבנים המתעניינים אוספים מידע על המתרחש אצל השכנים. מידע שנראה חשוב לכל זנבן ועשוי לשרתו בתהליך קבלת ההחלטות, כולל כמה זנבנים בני זוויגו עלולים להתנגד להצטרפותו, ומה יחסי הכוחות בינו לבין כל אחד מהם. יתרה מזאת, לא מן הנמנע כי זנבן מבצע תהליכי השוואה בין אפשרויות שונות על פי מידע שאסף על הרכב הקבוצות השכנות, גודלן, איכות הטריטוריות שלהן ומידת ההתנגדות שהצטרפותו עלולה לעורר. עזיבת קבוצת האם היא החלטה הרת גורל ונתונים אלו עשויים לעזור לזנבן להחליט אם לעזוב את קבוצתו, ואם כן מתי ועם מי. קיימות מספר עדויות כי מקומו של זנבן בכיר (זכר או נקבה) נתפס בידי זנבנים נחותים מקבוצה שכנה (זכרים או נקבות, בהתאמה) שעות אחדות אחרי היעלמותו. במקרים בהם זנבן עוזב את הקבוצה מרצונו, וניסיון ההצטרפות שלו לקבוצה שכנה נכשל, הוא יכול בדרך כלל לחזור לקבוצת האם שלו. לעיתים קורה ששניים עד שישה אחים או אחיות עוזבים ביחד את קבוצת האם בה גדלו, פולשים לשטחה של קבוצה שכנה, מגרשים את הזכר הבכיר או את הנקבה הבכירה ותופסים את מקומם. כפי שצויין, בעקבות חדירה מוצלחת לקבוצה נמשכו שותפויות בין זכרים במשך שנים אחדות, ואילו שותפויות בין נקבות הסתיימו תוך פחות משני מחזורי רבייה עוקבים. נראה כי בתנאי צפיפות האוכלוסין הקיימים, ברירת המחדל הנקוטה בידי מרבית הזנבנים שהתבגרו היא להשאר בקבוצת האם עד שתיפתח בפניהם הזדמנות לרבייה בקבוצתם הם או בקבוצה שכנה. ההחלטה האם לעזוב, מתי, באיזה הרכב ולאן, תלויה כנראה בנסיבות חיצוניות, בניסיון חייו, בכוחו היחסי, ביחסי הגומלין שלו עם שותפיו לקבוצה ובתכונותיו האישיות של כל פרט ופרט. למרבה הצער אנו עדיין רחוקים מאוד מהבנה מספקת של תהליך קבלת החלטות במערכת מורכבת זאת.   יחסי הגומלין בין אדם לזנבנים יחסי הגומלין בין בני-אדם לזנבנים טרם נחקרו בצורה מסודרת. התיישבות האדם לאורך הערבה הכחידה בתי גידול ראויים למחיית זנבנים. יחד עם זאת, נראה כי הזנבנים הצליחו להסתגל לקרבת האדם ולהפיק ממנו תועלת. זנבנים חיים בתוך יישובי אדם וסביב שטחים מעובדים בצפיפות גבוהה יותר מאשר בשטחים בלתי מופרעים בידי אדם. נראה כי במקומות אלו, ובמיוחד במזבלות המקיפות את שטחי החקלאות ומכילות חומר אורגני רב המהווה מוקד משיכה לחרקים, מצליחים זנבנים למצוא מזון בקלות יחסית. בשנים שחונות שיעור הרבייה של זנבנים בשטחים אלו גבוה יותר מאשר בשטחים בלתי מופרעים בידי אדם. סביב שטחי החקלאות טריטוריות הזנבנים קטנות יותר, ויתכן ואלו שטחים מועדפים היוצרים תחרות, שכן תחלופת הזנבנים בקבוצות אלו גבוהה יותר ותחלופת הקבוצות בשטחים אלה רבה יותר. מצד שני, יכול להיות שהתחלופה הרבה אינה נובעת מאיכותו הגבוהה של השטח והתחרות הרבה המתלווה לכך, אלא מהיותו אזור שוליים שטרם התייצב בעקבות השתלטות האדם. שטחים אלו מועדים לשינויים בלתי ניתנים לצפייה מראש (עבור הזנבנים). בשנים מסוימות הם מספקים מזון רב (למשל כאשר החקלאים נאלצים להשמיד תוצרת חקלאית), ואילו בשנים אחרות אותם שטחים דלים במזון (למשל עקב חיסול מזבלות או ריסוס השטח בקוטלי חרקים). בשנים מסויימות קבוצות החיות בשטחים אלו מצליחות ברבייה, ונוצרת צפיפות אוכלוסין. בשנים אחרות קבוצות אלו אינן מצליחות להתרבות, הן מתדלדלות ומפנות את השטח להתיישבות חדשה המכחידה את קודמתה. זנבנים החיים סביב שטחי חקלאות חשופים לסכנות והטרדות יותר מאשר זנבנים החיים בשטחים בלתי מופרעים בידי אדם. טריפה בידי חתולי בית מדללת ומחלישה את הקבוצה, והרעלות עלולות להכחיד קבוצה שלמה. נוכחות בני אדם עלולה להפריע הן לשיחור מזון והן לרבייה. כריתת עצים ושיחים פוגעים בזנבנים גם באופן ישיר (למשל השמדת קן), וגם באופן עקיף על ידי צמצום מספר אתרי המזון, המסתור, הלינה והקינון. ייתכן והבחירה בבית גידול זה אינה נובעת ממאבק על השטחים הטובים ביותר, אלא כברירת מחדל בה הזנבנים מנסים להפיק את המיטב מן המצב הגרוע אליו נקלעו בעקבות התיישבות האדם. כיוון שהזנבנים חיים בצפיפות אוכלוסין גבוהה, הם מושפעים מהתערבות האדם יותר מבעלי חיים אחרים, והם עשויים לשמש כמודל לחקר השפעת האדם על הנוף. יש צורך במחקר בסיסי לא רק כדי להבין את השפעת האדם על זנבנים, אלא גם כדי להבין את השפעת האדם על סביבה המאפשרת את קיומו.   סיום בתום שנות מחקר ארוכות נראה כי ההישג העיקרי אינו טמון בתוצאות העבודה עד כה, אלא בהנחת תשתית מחקרית ומיקוד ההתעניינות בשאלות מרכזיות. לשאלות רבות טרם נמצא מענה: מדוע העוזרים עוזרים?  מדוע אין מינים קבוצתיים נוספים באותם אזורי מחייה בהם חיים הזנבנים?  מהו גבול בין קבוצות? כיצד מתקבלות החלטות על ידי פרט ועל ידי קבוצה? כיצד נקבע שיווי משקל בין שיתוף פעולה לתחרות? ועוד. שאלות אלו אינן נוגעות אך ורק לזנבנים, אלא הן שאלות אוניברסליות בעלות השלכות על כל עולם החי. כיצד מתגבש איזון בין שיתוף פעולה לתחרות היא שאלה בעלת חשיבות לכל יצור החי בחברה. אני מאמין כי מחקר הזנבנים יתרום להבנת התהליכים בהם מתגבשים יחסי הכוחות הקובעים את חלוקת המשאבים המשותפים. לתוצאות המחקר צפויות להיות לא רק משמעויות מדעיות, אלא גם השלכות חברתיות ופוליטיות.  בין החוקרים קיימים חילוקי דעות לגבי תופעות ותהליכים שונים. לעיתים אנו חלוקים עם עמיתים מחו"ל החוקרים בעלי חיים אחרים ומציעים פתרונות שונים לשאלות משותפות, ולעיתים אנחנו חלוקים ביננו לבין עצמנו. להסברת ריקוד הבוקר, למשל, הוצעו שתי השערות סותרות וטרם נמצאה הדרך להבחין ביניהן באופן ניסויי. אולם חילוקי דעות וחוסר הסכמה משמשים לעיתים קרובות כדלק המניע את המחקר, גם אם הוא עוסק בשיתוף פעולה. אין לי ספק כי מחקר הזנבנים בעשור הבא יהיה הרבה יותר מעניין מאשר בשלושת העשורים הקודמים.